איציק יונההגעתי לישראל עם משפחתי בפברואר 2003. בשמונה וחצי השנים האחרונות, איזורי הזמן של סיאול וירושלים הופיעו אצלי בשעון במקביל. עבור משפחתי, המשמעות של ישראל גדולה אפילו יותר. בתי סיימה כאן בית-ספר יסודי, חטיבה ותיכון. אשתי למדה עברית והשתמשה בה בקניות בשוק הכרמל. למעשה, ארץ הקודש הפכה להיות הבית השני של משפחתי.
ועכשיו, הגיעה העת של משפחתנו לעזוב, וזו בהחלט פרידה כואבת עבורנו. בתי אמרה לאחרונה: "אמא, אני חוששת לעזוב את ישראל". אין דרך שנוכל להודות על כל מה שעשו עבורנו חברינו הישראלים. חשוב לי להציג מספר תובנות שרכשנו בתקווה שהארץ הברוכה הזו תזכה אחת ולתמיד בשקט ובשלום.
התכונה הנעלה ביותר שמצאנו בישראלים היא הלב חם. כזרים, בכל פעם שנתקלנו בקשיים, תמיד היה מי שהתנדב לעזור מבלי לצפות לתמורה. בכל ישראלי גם טמון עקרון השיתוף: בכל פעם כשביקרתי באוניברסיטאות או בבתי חולים היה לי קושי לאתר את המבנים, משום שהם נקראים על שמות התורמים ולאו דווקא לפי שם הפקולטה או המחלקה.
האם יש גם מקום לשיפור? ייתכן שישראלים רבים יסכימו שיש מקום לקצת יותר התחשבות באחר, לקצת יותר סבלנות ולקצת יותר נדיבות בדברים הקטנים. ה"קצת יותר" הללו יביאו אתכם קרוב יותר לשלמות.
כמו בקוריאה, גם בישראל סוגיית הבטחון הלאומי היא הסוגיה המרכזית על סדר היום. כל סדק קטן בחומת ההגנה עלול לגרום לנזק עצום. זו גם הסיבה שדריכות ועירנות הם חלק מה-DNA הישראלי. מצב שכזה הוא במידה מסויימת חריג. זה גם חריג שאנשים ייאלצו לפתוח את תיקיהם בכניסה למסעדה או קניון.
האם ניתן להימנע ממצבים חריגים אלו? לעניות דעתי, כן. אני מאמין שעל הישראלים והפלסטינים להכיר זה בסבלו ובצרכיו של האחר ולחתור להשגת שלום אמת באמצעות דיאלוג, אשר יחייב פשרות וויתורים משמעותיים משני הצדדים.
במהלך עבודתי היומיומית פגשתי הרבה מאד יהודים חילונים, ולאחרונה אף ביקרתי בעיר בני-ברק ושוחחתי עם תלמידי ישיבה. חוויות אלו מעמיקות את הבנתי על היהדות וקשת הדיעות הרחבה המתקיימת בה.
התקשורת כאן נוגעת לעיתים בנושאים בוערים שזרים לא מודעים להם. כך למשל, אנו עדים כעת להתעוררות מעמד הביניים ולקריאתו לצדק חברתי. עלינו ללמוד מההיסטוריה: יש סכנה רבה באיבוד הלכידות. האימפריה הרומית נפלה רק משום שחלה בה התפוררות מבפנים.
אני מאמין שהעם היהודי ימשיך לטפח את תבונתו, בדיוק כמו שעשה במשך אלפי שנים בעבר ויוכל להתמודד עם הבעיות הפנימיות. בטווח הרחוק, יהיה זה הצורך להביט פנימה, על מנת להביא לשגשוג ולשלום נצחי בארץ הקודש.
לאורך זמן, מצאנו את היופי בתרבות ואומנות ישראלית, כאשר אשתי הפכה מעריצה של שלמה ארצי ואני נדהמתי מהשירה של חווה אלברשטיין. הזמינו אותנו לחגיגות פסח וסוכות, אשר העשירו את ההבנה שלנו על היסטוריה יהודית ולב ישראלי חם. חברים יקרים, זה הזמן להגיד שלום. זה כואב לכל המשפחה שלי. היינו מאושרים כאן ואנו נושאים איתנו המון אהבה שלכם. יחד עם זאת, ליבנו נשאר כאן.
מאת: Yang-Sam Ma
============
מילות פרידה:
כבוד השגריר שמח לבקשתינו לשתף את קוראי הבלוג בתחושותיו לקראת עזיבתו את הארץ, מתוך דברים שנשא וכתב בימים האחרונים.
בתקופת כהונתו דיבר השגריר אלינו הישראלים בגובה העיניים, התנסה באורחות חיינו ובמרץ דאג להציג לנו את התרבות הקוריאנית על שלל גווניה. דלתו הייתה פתוחה והוא נעתר בשמחה לכל בקשה או יוזמה לקידום היחסים והעסקים בין המדינות.
אנו מאחלים לכבוד השגריר ומשפחתו הצלחה רבה בתפקידו החדש במשרד החוץ הקוריאני.
איציק יונה
שמחתי לקרוא את מילות הפרידה של השגריר, מכתבו בהחלט ריגש אותי משהו, בידיעה שהקוריאנים קיבלו את עצמאותם באותה שנה שאנו קיבלנו, יש כנראה מה לשפר/ללמוד ועוד ועוד. אני חושבת שאין שם מושג כמו "הדשא אצל השני – ירוק יותר" אפשר זו הסיבה שהם משקיעים ומקימים מדינה כל כך מתקדמת בעלת תשתיות מצויינות ורמת חינוך גבוהה, אין להיתעלם מהעובדה שבעיית ביטחון קיימת אצלם ברמה גובהה, הרי הצפוניים נושפים בעורף הדרומיים בלא ליאות
תודה לך איציק ששיתפת את השגריר היוצא בבלוג זה
שגריר יקר אילו היית יודעה כמה אנו הישראלים שכן אולי לפעמים חצופים ולא סבלניים במיוחד אוהבים אתכם ורוצים שעוד אנשים ומשפחות תבואנה לבקר כאן בארץ אף פעם לא הייתי בקוראיה וכן גם בפלאפון שלי השעון מחולק לשעות ירושלים וסיאול 🙁
אני ממש מצטערת לשמוע על העזיבה שלך ומשפחתך 🙁 ואני באמת מקווה שזה לא היה בגלל דבר מצידנו .. בבקשה תרגישו בעתיד לחזור והפעם עם המשפחה המורחבת והנינים!!!!!